על שימת כוונות והגשמת חלומות – חלק 2 – לחלום בגדול

בחזרה לשעות האחרונות ביער המכושף.

פתאום עולה בי חזיון שלם ומרהיב של פוטושוט אומנותי עם ניחוח פראי וחיבור פשוט וגולמי לטבע. בעיני רוחי אני רואה את עצמי מביימת את הבאדי שלי, בכל מיני פוזות בין העצים, מייצרת פריימים של רגש, עוצמה, פליאה, מסתורין, אקזוטיקה וסקרנות ליבשת הזרה והאנרגיה הקדמונית שהיא אוצרת בתוכה. עולים בי עוד ועוד פרטים, מה הוא לובש ואיפה היד מונחת, ומה העיניים מספרות וככל שהמחזות עולים, הרגש וההתרגשות עולים איתן. אני מרשה לעצמי לעוף, להאמין שהדבר הזה יהיה מ-ד-ה-י-ם, שהוא חייב לקרות, כי הוא וואו! ואני רוצה ללדת את הויז'ן הזה שנשלח אלי, למציאות.

לא עובר זמן רב והמיינד, הפארטי-פופר האולטימטיבי, מצטרף לחגיגה ומתחיל לשאול שאלות, שלא לומר לשטוח טענות. אבל איך? אבל מתי? אבל מה איתו, נראה לך שהוא בכלל יסכים? ומה הוא יחשוב כשתבקשי ממנו להצטלם בלי חולצה? הקולות המזדעקים והמשתיקים האלה של הורה שנוזף בילד.

עוד ניסיתי לתת קונטרה, למצוא תשובות, לגרד תקווה שאולי יהיה רגע, שנרד למטה ויהיה זמן מת של המתנה לפני הנסיעה לעיר, שאולי איכשהו התשוקה שלי תגבר על הפחד ואאזור בתוכי אומץ לגשת אליו ולהציע לו הצעה משונה כזו, שיתאפשר לנו לעשות אחורה פנה למעבה היער, בלי יותר מידי תשומת לב מהאחרים ולעשות כמה קליקים במצלמה, שאולי עוד יצא מהם משהו מהקסם המובטח שנגלה אלי. בנחישות מחושבת שמאפיינת אותי כשאני ממש ממש רוצה משהו, מדרבנת את עצמי, מנסה לרקום תוכנית פעולה כנגד הסיכויים בחסות האנרגיה ששורה עלי בעודי מוקפת ירוק עד.

על מה שקרה כשסיימתי את המסלול, בחלקים הבאים